כבר כמה שבועות שאמא שלי מבקשת ממני לתקן את עגלת התה הישנה של אמא שלה, סבתא שלי. אני כל הזמן אמרתי לה שאני רק מסיים פרויקט, הייתי בין הופעות ובאותו זמן ניסיתי לסיים את הפרק השני בבלוג.  לא חשבתי שזה בסופו של דבר יהיה פרק בסדרה שלי. אבל כשהתחלתי ככה ‘להתעסק’ עם עגלת התה הזו הבנתי שיש כאן סיפור יפה.

סיפור של סנטימנטים. סיפור של היקשרות לחפץ שאוגר בתוכו זיכרונות, עבר, היסטוריה.

כשהתחלתי לתקן את העגלה היא די התפרקה לי בידיים. הדבק כבר לא החזיק, הגלגלים נפלו. אמרתי לעצמי למה לטרוח? אפשר להשיג כזו עגלה חדשה או במצב חדש, זה לא סיפור… אבל זה בעצם כן סיפור.

אמא שלי סיפרה לי שהעגלה הזאת בערך בת 70 שנה היא חושבת, מאז קום המדינה והיא מלווה אותה מילדות. וכשאני חושב על זה, עגלת העץ הזאת בעצם הייתה בבית של סבתא ראתה את סבא שלא פגשתי ראתה את אבא שלי שלא פגשתי… החתיכת עץ הזאת ראתה את כל מי שלא הספקתי לראות. היא שירתה עשרות שנים את כל המשפחה… ופתאום לעגלה הזאת יש חיים, יש לה בעיניי משמעות יותר גדולה מסתם חפץ. זו עגלת זיכרונות. ואמא שלי הצליחה להעביר לי את אותן תחושות. ויש לזה חשיבות שתישאר לדור הבא. היא תאגור בתוכה עוד זיכרונות ומראות שהילדים יחוו… ולכן צריך לעזור לעץ הזה להמשיך לנשום.

כדי שנוכל לשתות איתה תה עוד הרבה שנים…

 

Pin It on Pinterest

Share This